כרתים: אי שלם ב"חופש", חצי שנה – כל שנה

מה הייתם אומרים אם היו מציעים לכם לעבוד חצי שנה ולהיות בחופש חצי שנה?

נשמע קסום? מלחיץ? מושך?

בילינו בקיץ שבוע במלון Nana Beach הקסום בכרתים היפה וגילינו שמאחורי החיוכים, ה"קלימֵרַה" בבוקר ו"קליספֶּרה" בערב, מסתתרים חיים מאד לא פשוטים. כרתים הוא אי של תיירים. בנוי כולו על שירותים, בילויים, פינוקים, אירוחים ליותר מ-2 מיליון תיירים שמגיעים לאי מדי שנה.

בין אפריל לאוקטובר האי שוקק חיים, ומה-4/11 (כמו בסיפור על נילס הולגרסן והאווזים, בעיר ששוקעת מתחת למים ל-100 שנה) – אין טיסות שכר, אין כמעט תיירים, האי נעצר. סוג של "חופש" אבל לא באמת.

אולי ראיתם בפוסט הקודם שהיה לי קשה רק לשבת "בטן/גב" בחוף הים, אז התחלתי להסתובב במלון, לשאול את הצוות שאלות ולהכיר על קצה המזלג את החיים בכרתים. זה היה מדגם לא מייצג, כי הסתובבתי כמובן באזורי התיירות – במלון, בחנויות, אבל מהשיחות שקיימתי ומה"מוזיקה" שעלתה מהם נולדו כמה תובנות שנשארו איתי.

רציתי לספר לכם את הסיפור של כרתים מהעיניים שלי – דרך שני אנשים יקרים שפגשתי ושוחחתי איתם קצת יותר לעומק מאשר עם האחרים. התחברתי אליהם מאד מהר איכשהו (לא מאד שגרתי בשבילי), ואם זו לא היתה מילה טעונה מדי הייתי אומרת שקצת התאהבתי בהם. הם הקסימו אותי בחזון האישי ובתפיסת העולם של כל אחד מהם (שונים מאד אחד מהשני – מיד תראו), בנועם האנושי ובפתיחות כלפיי – לשתף בסיפור חייהם מישהי שעוד שנייה נעלמת להם מהרדיוס.

ואולי דוקא בגלל ההצצה הרגעית הצליחו לשתף…

לוקאס, בעלים ומנהל חנות לדברי עץ

לוקאס מנהל ביחד עם אישתו שתי חנויות לממכר מוצרי עץ. חלקם מוצרי עץ זית בייצור אישי שלהם (תיכף אספר עוד) ורוב החנות עמוסה במוצרים מיוחדים שהם מייבאים מהודו, תאילנד ומקומות שונים ומיוחדים בעולם.

ברחוב החנויות הראשי בחרסוניסוס (העיר ה"גדולה" ליד מקבץ בתי המלון הגדול בו שהינו) החנות של לוקאס בלטה למרחוק. בין חנויות החולצות עם I love Creta ועוד קישוטים שבלוניים, פתאום ראינו חנות שונה, כולה מוצרי עץ מקסימים, קטנים, גדולים, שפשוט שאבו אותנו ואת הילדים פנימה.

הסתובבנו המון זמן ("אמא תראי איזה יופי!!") בין הפריטים השונים, ואז התחלתי לשוחח עם לוקאס. מהערה על היופי והייחודיות של החנות הגענו לשאלות על כמה שנים הוא כבר שם, וגילינו סיפור חיים שלם.

לוקאס ואישתו, בנו ואישתו של הבן, חיים חצי שנה באתונה וחצי שנה בכרתים. באתונה נמצא המפעל של המשפחה (עסק שלוקאס הקים כנראה לפני הרבה שנים… לא אמר בדיוק כמה), שם הם מייצרים מוצרים מעץ זית. באמת יצירות אמנות מיוחדות (אימצנו הביתה לוח שחמט מקסים מעץ זית). בחורף הם באתונה, עובדים על ייצור מאסיבי של מוצרים שהם משווקים לחנויות בכל כרתים ויוון.

בקיץ, הם עוברים עם הבן והכלה לחרסוניסוס, ושם – ברחוב החנויות הראשי, יש להם שתי חנויות – באחת האישה והכלה, ובצד השני של הרחוב, מרחק כמה מאות מטרים, לוקאס ובנו מנהלים את המכירות בחנות השנייה של המשפחה. בנו של לוקאס הוא האחראי על היבוא לחנויות – מסתובב בכל העולם לאתר מוצרים מעניינים במזרח, ולייבא אותם לחנויות של ההורים. ניסיתי להבין אם הם נהנים מהעשייה והיצירה.

לייצר דברים שונים וייחודיים.

לוקאס סיפר שבחצי השנה בכרתים הם עובדים מבוקר עד לילה, אבל מאד ממוקדים להביא משהו שונה, דברים ייחודיים מול הסביבה, לייצר דברים ייחודיים שמביאים ערך. נהניתי מאד מהשיחה עם יזם מקומי, שמצליח לפרנס את עצמו ואת משפחתו, בצורה יצירתית – ויצרנית, ובאמת להיות שונה ובולט.

אהבתי את חיפוש הייחודיות, את ההבנה שיש ערך להשקעה בשיטוט ברחבי המזרח, להזמנה המיוחדת של פסלים מעץ שהוא רכש בתאילנד (שניים מהם – הזמין שנה מראש). נהניתי מהחיבור המיידי לתפיסה ה"יזמית" שמחפשת מה חסר, מה יבלוט, מה יהיה שונה בנוף ה"שגרתי" מסביב. לעומת אחרים ששוחחנו איתם שדיברו על חצי שנה "מתה", הוא דיבר על פעילות במשך כל השנה – חצי שנה לייצר וחצי שנה למכור.

שאלתי אם לא קשה לעבור דירה כל חצי שנה, הוא ובנו הסבירו לי שהחיים ביוון קשים.

שמעתי את המשפט הזה מכל מי ששוחחתי איתו באותו שבוע. החיים ביוון קשים, כנראה לא רק בשנתיים האחרונות. כל אחד שמצליח לשרוד מחזיק חזק מאד את הכיסא ואת מה שהביא אותו לאותה נקודה – כדי לא לאבד את מה שכבר קיים.

קונסטנטינה – לכרתים בעקבות האהבה

קונסטנטינה פיתחה במשך שנים ביוון פעילות כקוסמטיקאית, ואחרי עשר שנים באה לחופש בכרתים, פגשה את אהבת חייה ועברה לכרתים. בגלל המעבר זנחה את הקריירה ועברה לעבוד במלון – Nana Beach, בדלפק הכיבוד (המבורגר, צ'יפס ושתייה כל היום, על חוף הים).

אשת שירות מופלאה

9 שנים שהיא באותו "בוּטקֶה", מחייכת 10 שעות ביום, מגישה משקאות לגרמנים, צרפתים, רוסים, פה ושם ישראלים. מנסה לתקשר באנגלית, קצת בשפות זרות והרבה בעיניים.

כשחיכיתי שקונסטנטינה תכין לחבר'ה שלנו את מזון הבריאות שלהם שאלתי אותה על התפקיד, אם אוהבת אותו. היא חשבה קצת ואמרה שכנראה שכן, אחרת לא היתה יכולה להיות בו כל כך הרבה שנים. אמרה שהיא נהנית מהשירות בסה"כ, אבל שזה קשה – חצי שנה בוקר עד ערב (לדעתי 7 ימים בשבוע). ראיתי גם אחרים בתפקיד הזה ואמרתי לה שהיא מאד נעימה ומחייכת – סה"כ לא פשוט כשיש אנשים לא תמיד מנומסים, נעימים או נחמדים.

כשסיפרה על שינוי הקריירה בעקבות הנישואים, שאלתי אם לא מתגעגעת / מתחרטת על עזיבת הקוסמטיקה. היא אמרה שהבעל הוא איש טוב וזה שווה את זה. אם הוא לא היה – אז היה לה חבל… אבל, זה תפקיד שמאפשר לה בחורף להיות עם הילדים במשך שנת הלימודים, וזה האיזון שיש להם בחיים.

גם קונסטנטינה סיכמה ש"החיים קשים ביוון". החיבור שלי אליה היה באמת לחום הזה. לעיניים שלה. קולטת את הצרכים של כל מי שמתקרב לדוכן שלה, עוד בלי שאומר מה רוצה – היא כבר מגישה.

הסיפור שלה השאיר בי סוג של עצב… על אישה שהולכת קצת לאיבוד שם. תחושה שיש הרבה יותר שהיא יכולה לתרום, לעשות, אבל החיים מגלגלים אותנו – ואנחנו מגלגלים אותם כמובן. ממנה היה לי פשוט קשה להיפרד. באנו אליה רגע לפני שהיינו חייבים לעזוב. לחיבוק וצילום פרידה. שתינו דיברנו על השמחה בהיכרות ההדדית – גם אם קצרה…

לא פוסט "גיוס" רגיל, אבל אולי אפשר להבין לאן לקחו אותי הרהורי כרתים (וחלק מהטיפים בסרטונים שהעליתי לפייסבוק וליוטיוב וכאן בפוסט הקודם ובאלו שיבואו הלאה). חשבתי הרבה על איך מגייסים, משמרים, מתגמלים ומעודדים עובדים בסביבה כזו. האם מספיק להניח שהם לא יעזבו? איך שומרים עליהם ברמת שירות גבוהה חצי שנה, וחצי שנה בלי כלום… חשוב להגיד שכל מי ששוחחתי איתו דיבר על זה שעובד במלון/בתפקיד כבר 9-13-25 שנים… חיים שלמים.

מאד אשמח לשמוע אם אתם חווים כאן בארץ מודלים של העסקה/גיוס דומים – בתפקידים "עונתיים". האם אלו הקשיים שאתם נתקלים בהם? קשיים אחרים?

Share

הוספת תגובה

הערה: אם את/ה רוצה לצרף את התמונה שלך לתגובה צריך לעדכן באתר Gravatar




Share